בצילומי דיוקן אני מחפש הוויה. אי־אפשר לדעת כיצד תתגלה. אני סומך על הנכונות של האנשים שמולי לתת בי אמון, ומקפיד לפנות אליהם בשמותיהם הפרטיים כשאני מוביל אותם במשחק שאני מכנה 'שיח מפעיל סתום'. משחק שאותו הם פותרים בדרכם הייחודית. ראיתי שבדרך זו אפשר לגרות 'משהו' שטבוע במצולמים לפעפע. את המצלמה – הגורם שיתווך את ההווה המתהווה אל הצופה העתידי – אני קובע מראש, כך שהיא נבלעת על רקע הגוף שלי, ביני לבינם. מאותו הרגע, רק שלט המצלמה בידי, וזרועותיי, אצבעותיי ומילותיי מבטאות את החיפוש שלי ומנחות את הגישוש שלהם. פניי גלויות, עיניי מביטות בהם ישירות ולפעמים נדמה לי שגם הם מביטים בי. כך פעלתי שניים־שלושה ערבים בשבוע: מתגרה במזל, משחק בגורל, מתפתח בהרפתקה שהביעה את עצמה בתצלומים.